בּוֹנֶה  אֲנִי  עַל  חוֹל.  כִּמְעַט  עַכְשָׁו,
כִּמְעַט  אֶתְמוֹל  –  הַחוֹל  נִרְאָה  כְּמוֹ  סֶלַע.
עוֹדֵנוּ  סֶלַע  הוּא  לִכֻלֵּי  עָלְמָא  –  אֶלָּא
שֶׁעֲבוּרִי  הוּא  הִתְפּוֹרֵר  וְזָב.

חֲלוֹם  אֶצְבְּעוֹתַי  הָעֲקֻמּוֹת  –
יָכוֹלְתִּי  לְהוֹרִיד  אֶת  הַיָּדַיִם,
לְהִזְדָּעֵק,  לִתְבּוֹעַ  נְקָמוֹת:
"אוֹתִי???  הֲאִם  חָטָאתִי  לַשָּׁמַיִם?"

אַךְ  לַבְּנִיָּה  אֶשְׁמֹר  אֶת  אֱמוּנִי  –
לְקִיר  נִדְחָק,  עַל  שְׂעָרָה  צוֹנֵחַ…
מִתַּחַת  לְרַגְלַי  הַחוֹל  בּוֹרֵחַ
וְזָב.  מִגַּרְגִּירָיו  בּוֹנֶה  אֲנִי.

1956