מִתֻּכִּי  צְדָקָה  מְבַקֵּשׁ  עִוֵּר.
הַעֲלִילָה  עֲדַיִן  מוּתַּחַת,
כְּבָר  מָאתַיִם  שָׁנָה  מֵאִיבֶּר  רוֹבֶּר,
מִתְחַדֶּשֶׁת  –  וְשׁוּב  זּוֹרַעַת  פַּחַד.

הַסֵּמֶל  שֶׁל  אָז,  עַד  יָמֵינוּ,  בְּלִי  הֶרֶף,
מַצְלִיף  בְּמַגְלֵב  שְׁתִי  וָעֵרֶב  –
עַד  הַלֵּב  הָעֵרוֹם,  עַד  הָרֶחֶם.
כִּי  הָעִוֵּר  –  עִוֵּר  כְּמוֹ  אֶתְמוֹל,
וְהַתֻּכִּי  –  לָתֵת  לוֹ  פַּת  לֶחֶם  –
אֵינֶנּוּ  רוֹצֶה  וְאַף  לֹא  יָכוֹל.

בְּלִי  תַּקָּנָה,  הָאַלֶּגוֹרְיָה
הִתְעַמְּקָה  בִּמְרוֹץ  הַהִיסְטוֹרְיָה.

תֻּכִּים  מֵאָז  לָמְדוּ  לְדַבֵּר
בְּלָשׁוֹן  מוֹדֶרְנִית,  אַמְנָם  –
אַךְ  עוֹדֶנּוּ  רָעֵב  הֶעִוֵּר.

וְשׁוּב  מוּרֶמֶת  הַיָּד  כָּאן,  כְּמוֹ  שָׁם,
שֶׁל  זֶה  הַמִּסְכֵּן  הַמְּטֻמְטָם,
וּמְבַקֶּשֶׁת  צְדָקָה  לָעוֹלָם.

1972