חָבִיב  לִי  אַנְטִישֶׁמִי:  בְּחִנָּם
הוּא  מְחַנֵּךְ  אוֹתִי  (וְכֶסֶף  לֹא  לוֹקֵחַ),
בְּעֹז  אוֹתי  עַל  חֲטָאַי  תּוֹבֵעַ,
וּבְרָצוֹן  אֶת  הַמּוֹעֵד  קוֹבֵעַ
שֶׁבּוֹ  יִקְטֹל  אוֹתָנוּ  הָעוֹלָם.

אַךְ  בְּעֵינַי  אֲמִינוּתוֹ  נִפְגֶֹמֶת:
מִבְחַן  הַזְּמַן  רַבּוֹת  אוֹתוֹ  אִכְזֵב,
לָכֵן  אֲנִי  אוֹהֵב  הָאַנְטִישֶׁמִים!
אִם  לֹא  בְּשֵׂכֶל  –  לְפָחוֹת  בַּלֵּב.

1976-77