הָיוּ  שְׁנֵי  חֲבֵרִים
בָּעֲיָרָה,
חִזְּרוּ  אַחְרֵי  אוֹתָהּ  הַבַּחוּרָה.

הִבְטִיחָה  שֶׁתַּחְשֹׁב,  תַּחְלִיט  סוֹף  סוֹף  –
הַמִּלְחָמָה  הִפְרִיעָה  לָהּ  לַחֲשֹׁב.

אֶחָד  הָלַךְ
וְהִתְגַּיֵּס.  לָחַם.
בְּיוּלִי  עוֹד  כָּתַב  לָהּ  –
וְנָדַם.

הַהוּא  צָלַל  בָּעֹרֶף.
וּבְחוֹף
הִשִּׂיג  הוּא  קֶמַח,  אֹדֶם,  יַיִן  טוֹב,
הִשִּׂיג  לָהּ  שִׁמּוּרִים  וְשׁוֹקוֹלָד.
וּבֵינֵיהֶם  כְּבָר  עַל  הַכֹּל  הֻחְלַט.

מִזְּמַן,  מִזְּמַן
הוּא  בַּעֲלָהּ.  וְהִיא  –
אִשְׁתּוֹ,  מֵאָז  הַקֶּמַח  הַצְּבָאִי.

אַךְ  כָּאן  הָעֲלִילָה
עוֹשֶׂה  זִגְזוּג.
כִּי  הָרִאשׁוֹן  חָזַר
חַי,  לֹא  הָרוּג.

הִנֵּה  הוּא  שָׁב  –
הַלְּסָתוֹת  כְּמוֹ  צֹר,
שַׁרְווּל  חָלוּל
נִתְחָב  אַחַר  חֲגוֹר.

אוֹתָם  בִּקֵּר  הוּא,
אֶת  הַמִּשְׁפָּחָה.
לַמִּלְחָמָה  הִגִּיעָה  הַשִּׂיחָה.
הַבַּעַל,
שֶׁהִשִּׂיג  חִדְקָן  טָרִי,
לָחַשׁ  לָהּ:
–  מָה  חֲבָל…
כֹּה  עֲרִירִיר…

וְהוּא,
רַק  כְּדֵי  לוֹמַר  –  וְלוּ  דְּבַר  מָה,
אָמַר  לָהֶם:  הַבַּת    –
הֶעְתֵּק  אַמָּה.
בִּקֵּשׁ  לֹא  לְלַוֹּת,  יָצָא  מַהֵר
לַחַשְׁמָלִית  חֲשָׁשׁ  הוּא  לְאַחֵר.

יָשָׁן  הַבַּעַל.
הָאִשָּׁה  עֵרָה,
יוֹשֶׁבֶת,  מִסְתַּכֶּלֶת  בַּמַּרְאָה,
וּמְפַדֶּרֶת  שׁוּב
אֶת  הַפָּנִים,
אִם  כִּי  אֵין  אִישׁ  שֶׁבַּדְּמָעוֹת  יַבְחִין.

פְּשׁוּטָה  הָעֲלִילָה!
יָכוֹל  לִקְרוֹת…

לֵיל  מְנוּחָה.
כַּבּוּ
אֶת  הָאוֹרוֹת.

1959