שִׂנְאִי  אוֹתִי  –  אַךְ  לֹא  בָּעֵת  הַזּאֹת,
שֶׁל  בְּעִיטוֹת  מִלְמַטָּה  וּמִמַּעַל
הֱיִי  לִי  לַמַּרָה  שֶׁבַּתְּבוּסוֹת
אַך  לֹא  לַמַּר  הַמְּסַכֵּם  שֶׁל  רַעַל.

הוֹ,  בּוׂאִי  לֹא  כְּשֶׁלֵּב  יוּכַל  לִשְׂרֹד,
כְּשֶׁנֶּשֶׁךְ  הַיָּגוֹן  יָטִיב  לָרֶדֶת.
בֵּין  שְׁחֹר  לֵילִי  לְשַׁחַר  זַלְעָפוֹת
הַשְׁהִי  הַמַּפָּלָה  הַמְּיֹעֶדֶת.

אִם  תַּעַזְבִינִי  –  אַנָּא  לֹא  בַּיּוֹם
כְּשֶׁגַּל  הָעֲקִיצוֹת  עָיֵיף  לִנְגֹּחַ,
לִפְנֵי  כֵן  בּוֹאִי!  אָז  אוּכָל  לִטְעֹם
אֶת  רֹעַ  הַגּוֹרָל  בִּמְלוֹא  הַכּוֹחַ,

   יַחְוִירוּ  יִסּוּרַי  אֶל  מוּל  אָסוֹן  אֶחָד
   וְהוּא  –  שֶׁאָאַבֵּד  אוֹתָךְ  לָעַד.